וַתָּבוֹא֩ הָאִשָּׁ֨ה אֶל־כָּל־הָעָ֜ם בְּחָכְמָתָ֗הּ וַֽיִּכְרְת֞וּ אֶת־רֹ֨אשׁ שֶׁ֤בַע בֶּן־בִּכְרִי֙ וַיַּשְׁלִ֣כוּ אֶל־יוֹאָ֔ב וַיִּתְקַע֙ בַּשּׁוֹפָ֔ר וַיָּפֻ֥צוּ מֵֽעַל־הָעִ֖יר אִ֣ישׁ לְאֹהָלָ֑יו וְיוֹאָ֛ב שָׁ֥ב יְרוּשָׁלִַ֖ם אֶל־הַמֶּֽלֶךְ׃ (ס)
גן נעול
(משלי ג, ז) "אל תהי חכם בעיניך, יְרָא את יי' וסור מרע". פירוש, אחר שהזהיר את האדם מהשען על כח בינתו למען לא יפול ברשת "הנבונים נגד פניהם", והודיע שהכובש בינתו ונשען על השם ב"ה הוא יבין צדק ומישרים כל מעגל טוב; בא עתה להזהיר את האדם שלא יהיה מִכַּת ה"חכמים בעיניהם". והכת הזאת אינן נלוזים מן החכמה בעבור שכלם ובינתם הגדולה. כי אינם יכולים לעשות היקשים ונצוחים בשכלם. אלא שנשחת נפשם מן התאות והדמיונות, שמרוב הש[ת]קעם בתאוות לא יאמינו שהכח ביד האדם לסור מהן, ונפלו גם בפחת להאמין שאֵלה הדרכים טובים, ושכל מה שיצייר הלב בטבעו יתואר בחכמה. ודרכי החכמה באמת רחוקים הם מדמיונם, וילעיגו עליהן ולא יציירום בלבם כלל, ולא יעלה על רוחם שטבע יצר הלב רע ושהאדם צריך לדכאו וליסרו עד שירגיל לצייר דרך החכמה. אבל הם "חכמים בעיניהם" ואומרים הואיל והטבע חפץ כך וכך, ודאי כן נכון לעשות. והעושה להיפך בשגעון ינהג, אוכל את בשרו ומרקיב עצמותיו. ועל זה אמר "אל תהי חכם בעיניך". וכבר אמרנו בכלל הכ"ה שאין דרך לאדם לקבל על עצמו חֻקֵי החכמה זולתי באמצעות יראת ה'. כי הירא את ה' ובוש מכבודו וגדלו, יטה שכמו לקבל ולסבול עול החכמה אעפ"י שהיא מנגדת ליצר הלב וקשה על האדם להרגיל נפשו בדרכיו. ומלת "רע" תואר ליצר הלב. כדרך (בראשית ח, כא) "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". ויש שתי דרכים בלב בכל דבר חכמה, כמבואר בכלל השני. ותחלת לכת האדם היא בדרך רע, כי מנעוריו הורגל עליו, וצריך לעזוב הדרך שהורגל עליו. ויתחיל ללכת בדרך הטוב שהיא דרך החכמה. ועל זה באה המליצה "ירא את יי'". סור עתה מדרך רע שאתה רגיל ללכת עליו עד הנה, ולֵך בדרך חכמה בעבור יראת ה'. והסתכל שלא אמר פה "ואל חכמתך אל תשען". כדמות המליצה האמורה על הבינה "ואל בינתך אל תשען". בעבור שאפשר לסמוך הכנוי בלשונות של חכמה, ותורֶה על חכמה נאמנה וגדולה. וטעם הדבר תבין מדברי הכלל הל"א. שדרכי החכמה יבדלו כפי מצב הנפשות ומעלתן כמו חכמת המלכים. חכמת בעלי הרוח הטובה. וכיוצא בהן. ואם נרמוז על חכמה נפלאה המיוחדת לאחד מאנשי הסגולה יהיה זה בהסמך הכנוי אליו. ומזה המין פרשנו (חדר ו' חלון ו') פסוק (מל"א ב, ו) "ועשית כחכמתך". (שמואל ב כ, כב) "ותבא האשה אל כל העם בחכמתה". ואיך יאמר "ואל חכמתך אל תשען"? שהמליצה סובלת חכמה נאמנה ג"כ. מה שאין כן בעניני בינה שאין המנהגים נתלים בהם לא יתכן להבדיל בין מצב נפש, למצב נפש אחרת בכנוי. וכשאמר "ואל בינתך" אין בכח המאמר ענין אחר זולתי בינה המדומה, שאינה בינה באמת. וכן תסתכל שכשדבר על החכמה אמר בפירוש "אל תהי חכם בעיניך". ולא הזהיר כן לענין הבינה לומר "אל תהי נבון נגד פניך". וכמה מן החכמה יש בזה. רק אם תראה מה שבארנו בבית הראשון (חדר ח' חלון ט') בפירוש תאר "נבון נגד פניו". והוכחנו שהוא תואר למי שחולק על האמת הנטועה בדעת כל אדם, ומעיז פניו לבטל האמת הנטוע גם בדעתו, בטענות והיקשים רעועים. ולכן נקרא "נבון נגד פניו". כי תבונתו המדומה מנגדת לאמת הנטועה בפניו שהיא צורת נפשו, ועל זה נאמר (משלי כא, כט) "העז איש רשע בפניו". כלומר הרשע מעיז לעמוד על דעתו, אעפ"י שבפניו מצוייר הדבר להיפך. ואיך יתכן להזהיר על זה ולומר "אל תהי נבון נגד פניך"? והוא חולק בזדון על הכל ואומר שדברי פיו אמת. וכל פה הדובר אליו מעקש וּמְעַוֵת הישר? ולכן אמר "ואל בינתך אל תשען". כלומר גם מה שאתה מבין בדרכי בינתך אל תשען עליו. כי בינת אדם קצרה ומגובלת ואין להשען עליה. כי בעל הנפש חושב שהוא מבין הענין, והשם ב"ה יודע שהוא מסכל הדבר. ובעבור כן ראוי לאדם לבטוח בה' גם נגד דרכי שכלו ובינתו. מה שאין כן ה"חכם בעיניו" המדמה כפי מחשבתו שכל ציורי נפשו הן מנהגים של חכמה, וטוען על חֻקֵי הקב"ה וביזה אותם בעבור שהן סותרות לטבע יצר הלב. וכדברי הכלל הכ'. וחושב שהן רעות בעצם וגורמים צער יגון ואנחה. וכנגדו אמר "אל תהי חכם בעיניך אלא ירא את ה'" יוצר השמים והארץ, אדון החכמה ומחוקקה. וסור מדרכי יצר הלב שהוא רע. ואם תאבה ותשמע אז טוב לך. וכמו שיבאר בפסוק הסמוך:
גן נעול
(שמואל ב כ, כב) ותבא האשה אל כל העם בְּחָכְמָתָה. פירוש "חכמתה", כפי חֻקוֹת החכמה שהיו נודעים לה. וכדברי הכלל הי"ב. וכבר בארנו למעלה (חדר ב' חלון ז') בפירוש פסוק (שמואל ב כ, טז) "ותקרא אשה חכמה מן העיר", שהיתה אשה נוהגת בחכמה וביראת ה', ושאמרו קדמונינו ז"ל (בראשית רבה, צד, ט) שהיתה סרח בת אשר. גם כל דבריה אל יואב היו שקולים כפי חֻקֵי החכמה והתורה. ולכן כאשר השיב יואב (כ, כ-כא) "חלילה חלילה לי אם אבלע ואם אשחית. לא כן הדבר כי איש מהר אפרים שבע בן בכרי שמו נשא ידו במלך בדוד. תנו אותו לבדו ואלכה מעל העיר". מיד הבינה האשה כי דבריו כדין הם. שכפי חֻקֵי התורה ראוי להמית את שבע בן בכרי להציל ע"י כך כל העיר ויושביה. ולכן נאמר (כ, כא) "ותאמר האשה אל יואב הנה ראשו מושלך אליך בעד החומה". וכן עשתה האשה. ועל זה סמך ואמר (כ, כב) "ותבא האשה אל כל העם בחכמתה ויכרתו את ראש שבע בן בכרי" וגו'. פירושו לפי דעתי, האשה הזאת היתה שופטת באבל, כמו דבורה שהיתה נביאה ושפטה את ישראל, ולכן כל חכמי העיר שמעו לדבריה. ואלו החכמים נסתפק עליהם אם מותר להרוג את שבע בן בכרי להציל ע" כן שאר יושבי העיר אם לא. והאשה בחכמתה הנפלאה דנה וְלִמְדָה שמותר לעשות כן, ושמעו לדבריה וכרתו את ראשו. ולפי שהכתוב מעיד שהיתה האשה הזאת חכמה ושדבריה היו בחכמה, למדו קדמונינו ז"ל ממעשה זה שכך הוא דין התורה, וכדתניא בתוספתא (תרומות, פרק ז), והביאו רש"י ורד"ק ז"ל בפירושם: "סיעה של בני אדם שאמרו להם רוצחים 'תנו לנו אחד ונהרוג אותו, ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם'. יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. ואם ייחדוהו להם כגון שייחדו לשבע בן בכרי, יתנוהו להם ואל יהרגו כולם. אמר ר' יהודה במה דברים אמורים בזמן שהוא מבפנים והם מבחוץ. כמו שעשו בני יהודה בשמשון. אבל הוא והם מבפנים הואיל והוא נהרג והן נהרגין יתנוהו להם ואל יהרגו כולם. כגון שהוא אומר 'ותבא האשה אל כל העם בחכמתה'. אמרה להם 'הואיל והוא נהרג והן נהרגין תנוהו להם ואל תֵּהָרְגוּ כולכם'. ר' שמעון אומר והוא שנתחייב מיתה כשבע בן בכרי". [ע"כ] ופירושו נראה לי דר' יהודה לפרושי מלתא דת"ק קאתי. וכדאמרינן בפ' זה בורר (סנהדרין כה, א) "כל מקום ששנה ר' יהודה 'במה דברים אמורים', לפרש הוא בא". [ע"כ] והכי קאמר. האי דקתני ת"ק ואם ייחדוהו להם כגון שייחדוהו לשבע בן בכרי וכו' לא תימא דייחדוהו איכא בין רישא לסיפא. ורישא אם לא ייחדוהו. וסיפא בייחדוהו. ושבע בן בכרי לדוגמא בעלמא נקט לה שהרוצחים נקבוהו בשם כמו ששאל יואב את שבע בן בכרי. אלא רישא דקתני סתמא "אל ימסרו" בין ייחדוהו בין לא ייחדוהו, ומיירי שאינן יכולים לתפשו. לפי שהוא בפנים נחבא מפני הצר, והן מבחוץ בסכנה ביד אויב. אז יהרגו כולם ואל ימסרו הנחבא ביד אויב, שאין דוחין נפש מפני נפש. וכמו שקרה לבני יהודה עם שמשון (שופטים טו, יא-יג). שהיה שמשון יכול להנצל והן היו בסכנה. ולא מסרוהו בעל כרחו אע"פי שייחדוהו פלשתים, אלא ברצונו. לפי שהיה אסור להם להנצל3להציל את עצמם ממות במיתתו. אבל הוא והן מבפנים, יש חלוק בין יחדוהו ללא יחדוהו. שאם יחדוהו כמו שייחד יואב את שבע בן בכרי שהיו הוא והן מבפנים, ואם לא מסרוהו היו נהרגין הוא והן, אז הואיל וייחדוהו מותר להן למסור אותו למען ינצלו המה. והיינו דתני סיפא 'ייחדוהו כגון שבע בן בכרי' לאורויי דוקא בכי האי גוונא שהיו הוא והן מבפנים מותר למוסרו אם יחדוהו. והדין הזה אמרה האשה. כי יושבי אָבֵל חשבו שאע"פי שיחדוהו ושהוא והן מבפנים אעפ"כ אסור למוסרו. ואמרה היא שמפי השמועה קִבְּלָה שבנדון כזה מותר למסור אותו. ועל זה נאמר "ותבא האשה אל כל העם בחכמתה". ומפרש ר' יהודה דהאי "בחכמתה", כפי משפט חֻקֵי התורה. שאמרה להם הואיל והוא נהרג והן נהרגין וכו'. ומיירי אפילו אם האיש שייחדוהו נקי וצדיק. ואתי ר' שמעון ופליג אר' יהודה דודאי אם הנמסר נקי וצדיק בין שייחדוהו בין שלא יחדוהו, בין שהוא בפנים והן מבחוץ, בין שהוא והן מבפנים אסור למסור נפש מישראל. אלא יהרגו כולם הוא והן ואל ימסור נפש מישראל. והא דקתני "ואם ייחדוהו להם מותר" היינו שהמיוחד חייב מיתה. וְעַלָהּ קתני כגון שבע בן בכרי שהיה חייב מיתה לפי שמרד במלכות בית דוד. (תוספתא, תרומות, סוף פרק ז) "וכל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה". ואפילו הכי דוקא יחדוהו. הא אם לא יחדוהו אסור למסור נפש מתוך הסיעה אפילו הנמסר עובר עבירה וחייב מיתה. ואם ייחדוהו והוא חייב מיתה, מותר לעולם בין שהוא בפנים בין בחוץ בין ששתיהן בפנים. וקרא דקאמר "ותבא האשה אל כל העם בחכמתה" לאו לאוריי להם דין פנים וחוץ קא מיירי. אלא להורות להם קבלתה שכל החולק על מלכות בית דוד חייב מיתה (בראשית רבה, סוף פרשה צ"ד). וכך אמרה להם, הואיל וייחדו לשבע בן בכרי, והרים יד במלך בדוד, הרי הוא חייב מיתה ומותר למוסרו. וקבלו העם דבריה ודנו אותו במשפט מות. כך נראה בעיני פרושא דהך שמעתתא. והוצרכתי לפרשו, להוכיח דבין למר ובין למר פירוש "בחכמתה" על חכמת המנהגים והתורה.
גן נעול
והכונה העשירית שהזכרנו בפתיחתנו הראשונה, לבאר קצת דברי קדמונינו ז"ל, שדברו גם הם משל מליצה וחידות, ועל הרוב יסוד מדרשם בנוי על יושר הוראת השרשים שסמכו מדרשם עליו; לא נחדל מעשות כן כל מקום שיהיה הגון הדבר להעתיק דבריהם ז"ל ולפרשם. וכבר פרשנו מקצת מאמרים כאלה בבית הראשון, כפי המשך הענין שהיינו בו ושחקרנו עליו, ואין צורך לרמוז עליהן פה פעם שנית, רק להודיע שגם בדברי הבית השני הזה ימצא הקורא מקצת ממאמריהם הנפלאים מפורשים כפי מקומותיהן. ואולם לא הרבינו לעשות כן בכל המקומות, לבל יצא הספר הזה מגדר פירוש ולמודים שלכונה זו חברנוהו, ויהיה כמו ספר דרושים ורמזים. ומלבד זה תהיה אז המלאכה כפולה ומכופלת, ויהיה למשא על הנפש השואלת דברי חפץ, ולא יגיע ולא ישיג מבוקשו, כאשר אנו מיחלים שישיג ויגיע אליו. ובפרט שלא באנו לפרש דבריהם ז"ל בדרכי המשָׁלים הרחוקים והרמזים הדמיונים, אלא כל מאמר ומאמר כשנפרשנו בספר זה, יהיה בדרך הפשט הגמור כאשר כונו רבותינו ז"ל באותו המאמר. והרבה ממדרשיהם ז"ל שאי אפשר לפרשם על דרך הפשט, אמרתי אל יהי לי עסק באלה, יבואו בעלי הסודות וחכמי לב, וְיִפְרְשׂוּ עליהם כְּסוּי אוֹר.10מליצה ע"פ במדבר ד, יד ואני במסלה אעלה, מסלות לבי כאשר אראה בעין לבי. וכן בפירוש דברי ההלכות אני נוהג כן בחבורים האלו, כשיהיה הלשון הנכתב בפסוק נוגע בדבר הלכה, לא אמנע להוכיח מן הסוגיא וצורת השמועה שבתלמוד, שגם רבותינו ז"ל הבינו הוראת השרש כמו שפרשנוהו. וכמו שתראה מדברי החדר הששי בפירוש פסוק (שמואל ב כ, כב) "ותבא האשה אל כל העם בחכמתה", שהוצרכנו לפרש הברייתא המובאת במדרש רבה ובתלמוד ירושלמי בפירוש חדש וברור, להוכיח שגם הם ז"ל פרשו מלת "בחכמתה" כדברינו. וכן אעשה בעז"ה בכל המקומות שיהיה לשרש מן השרשים חבור עם סוגיא מן הסוגיות. אלא שבענין שאנו עוסקין בחבור זה והוא פירוש לשונות של חכמה, לא מצאתי דבר הנוגע להלכות.